<h1>כתוב שם לראב"ד</h1>
<h2>דף ט:</h2>
במאור דף ה: ד"ה איתמר. לרי"ף סי' תקפו. כתוב שם: איתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת וכו'. מה שפסק הרב אלפסי ז"ל כרב פפא ורב שרביא דאמרי כתבו לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת וכו' — לא נראה לי דברי הרב ז"ל וכולה. אמר אברהם: אף אני כך כתבתי בפירוש כתובות זה ארבעים שנה. ולפי הפירוש הזה הלכה כרבא ורבינא, משום דרב פפא ורב שרביא תלמידים לגבי רבא, ורבינא בתרא הוא מכולהו. אבל הרב ז"ל דומה שהוא אינו מפרש הסוגיא ההיא כפירושנו ולא נתברר פירושו אצלנו. ואולי כך הוא רוצה לפרש, דברים הללו ניתנו ליכתב וכו' כלומר כמלוה הם שאע"פ שאין הפיסקא מצויה בידו באותה שעה נתחייב בה. ואם יקנה נכסים אחר כן יתן, או שמא כמתנה הם, ואם אינה מצויה הפיסקא בידו באותה שעה לא קנה ולא כלום, הילכך לא נתנו ליכתב שאם התנה מעות או מטלטלין מה תועיל הכתיבה אם אינם ידועים אצלו. ופשט ליה לא נתנו ליכתב. והקשו עליו מן הפקחין שהיו כותבין וכו', ואם לא נתנו ליכתב אין אלו פקחין אלא שוטים, שהיו יכולין להפטר ממנה בלא כלום, הדר אקשי ליה מהאי מתניתא אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם, כלומר שידעו כמה פוסקים זה לזה ואם קבלו זה וזה אותה הפיסקא, — שכל זמן שלא קבלו זה וזה אע"ג שאמר האחד כתבו עלי כך וכך אין כותבין, שאין התנאין מתקיימין אלא בפסקו של זה וקבלתו של זה הא מדעת שניהם כותבים אלמא מהניא בהו כתיבה אע"פ שאין הפסקא מצויה אצלם, שהרי אין מקפידין אלא מדעת שניהם אבל על הפיסקא אם היא מצויה אצלם באותה שעה כדי שתהא הכתיבה מועלת בהם אין מקפידין, — אלמא נתנה ליכתב כדין מלוה, ופריק ליה לאו בשטרי פסיקאתא אלא בשטרי קידושין. אלמא רב אשי כרב פפא סבירא ליה. וזהו פירוש הרב ז"ל לפי דבריו.
<h2>דף יא.</h2>
במאור דף ה: ד"ה אבל מה. כתוב שם: אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה וכו', אבל לסמפון לא חיישינן וכולה. אמר אברהם: ומאי קא קשיא ליה דאמר אף על גב דעולא [במשנה אחרונה (כתובות דף נז:) משום סמפון נסיב לה] והלא עולא לא פירש אלא אליבא דב"ד האחרון והם חששו לסמפון שלא כדעת רבי יהודה בן בתירא, והוא היה מב"ד הראשון כפירוש רבינא, ואם היה בב"ד האחרון לא הסכים עמהם.
<h2>דף כג.</h2>
במאור דף ח. ד"ה בשטר. לרי"ף סי' תקצח. כתוב שם: בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, עד ויראה לי שלש מחלוקות בדבר במשנתנו עצמה בלשון חכמים רישא רבנן, כלומר בכסף אף על ידי עצמו ולאפוקי מדרבי מאיר, וסיפא רבי שמעון בן אלעזר וגלי בשטר וכו'. אמר אברהם: אין מפרשין אלא כך, סיפא רבי שמעון בן אלעזר היא ולא סבירא לן כותיה דקיימא לן גיטו וידו באין כאחת.
<h2>דף מג:</h2>
במאור דף יז: ד"ה מה. לרי"ף סי' תרכז. כתוב שם: מה שכתב הרי"ף ז"ל והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' אינו נראה לנו. ונראה לי ששתיהן שבועות חמורות כעין דאורייתא הן וכדין חנוני על פנקסו [שבועות דף מה.]. ואע"פ ששבועת העדים לאו מנוטלין היא אלא מלא משלמין כל שכן שהיא חמורה והיא דומה לשל תורה. ומה שהוזכרה בשמועה שבועת היסת לאו למימרא דאיתיה הכא אלא מאחר דתקנוה רבנן אזל ליה מגו דאמרן לעיל והוו להו נוגעין בעדותן. והמבין יבין. אמר אברהם: אני המבין והבנתי שאין ממש בדבריו שהרי העדים יכולין לומר אהדריניה ללוה, ומגו דיכולין לומר כן יכולין לומר פרעיניה למלוה, והשתא דתקון רבנן שבועת היסת דאי אמרי אהדיריניה ללוה משתבעי שבועת היסת כי אמרי פרעיניה למלוה בעי אישתבועי שבועת היסת הילכך לאו עדים נינהו ומשתבעי ופטירי בשבועת היסת כי היכי דמיפטרי מיניה דלוה בשבועת היסת.
<h2>דף מה.</h2>
במאור דף יח: ד"ה אתמר מת. לרי"ף סי' תרכט. כתוב שם: אתמר מת ונפלה לפני אחיו ליבום וכו', עד וצריכה גט שמא נתרצה האב בקידושי שני. פירוש בין נתרצה בראשון בין לא נתרצה וכו', עד ולדידי קשיא אפילו אם לא נתרצה בשניהם כיון דגט יבמין דרבנן היכי אתי למימר אין קידושין תופסין באחותה, ונ"ל מילתא דשויא להלין תרי קושיי, ופירושה כאילו אמר שמא לא נתרצה לא בראשון ולא בשני ואם נשאת יאמרו אין קידושין תופסין באחותה ומן הדין תופסין וכו'. אמר אברהם: והלא לא הוזכרו כאן נשואין כלל. אבל אנו העמדנו הגמרא בפירושנו שלא למחוק מן הספרים כלום. וכבר פירשנו שאם יתן גט וחליצה ולא יתן גט מיאון שמא יראה אחד בגט ולא יראה בחליצה ויאמר לא נתרצה האב בראשון ונתרצה בשני וזה הגט אינו גט-יבמין אבל הוא גט גמור ואין קדושין תופסין באחותה, ומשום הכי צריכה מיאון כדי שידעו שנסתפק לנו הדבר שמא לא תרצה בקידושי שני כמה שהם אומרין שלא נתרצה בקידושי ראשון, וכיון שהוא שם חליצה ומיאון אי אפשר שלא ידעו באחת מהן וכל אחת מאלו מתפיסין קידושין באחותה שהכל יודעין דאחות חלוצה דרבנן היא וגט יבמין דרבנן.
במאור דף יח: ד"ה לא עשה בה. לרי"ף סי' תרכט. כתוב שם: לא עבד מאמר אין צריכה אלא חליצה וכו'. ואם תאמר תיבעי נמי מיאון, שמא יאמרו אין קידושין תופסין לאביו בה. אמר אברהם: אין זו שאלה, דבמיאון איך יודע הדבר שלא נתרצה בקידושי ראשון ושמא יהיו סבורין שהשני עשה בה מאמר והמיאון בשביל אותן הקידושין, שאין דעת הבריות נותנת שהיא ממאנת בקידושי ראשון אחרי מותו, ואדרבה כיון שיראו החליצה ידעו כי קדושי ראשון קידושין היו ואסורה היא לאביו, ובשביל המיאון לא נתפרסם הדבר הילכך טוב הדבר שתעמוד בחזקת איסור.
<h2>דף נ:</h2>
במאור דף כא: ד"ה לא צריכא. לרי"ף סי' תרלח. כתוב שם: לא צריכא דרובה מקדשי והדר מסבלי ומיעוטי מסבלי והדר מקדשי, מהו דתימא ניחוש למיעוטא קמ"ל. פירוש וסמוך מיעוטא לחזקה וכו', עד אלא אמר רבא [יבמות דף קיט:] רישא חזקה ליבום ורובא לשוק וחזקה לא עדיף כרובא סמוך מיעוטא דמפילות לחזקה והוה ליה פלגא ופלגא וכו'. אמר אברהם: ואמאי ס"ד דניחוש למיעוטא אטו כרבי מאיר סבירא לן דניעביד הכא כותיה, ורובא וחזקה הא קיימא לן דרובא עדיף ואפילו לקולא ולא אמרו חכמים מעולם רובא וחזקה כי הדדי נינהו, ואעפ"י שאמר רבי יוחנן [קידושין דף פ.] בענין עיסה אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה, כלומר דקיימא חזקת טהרה דעיסה באפי רובא דתינוקות מטפחין ולא שרפינן לה לאו משום דכי הדדי נינהו דרבנן מטמאין קאמר ומשמע אפילו ברשות הרבים דלא הוי ספק טומאה ותהא טהורה, אלא ודאי טמאה מיהו לא שרפינן לה דמהניא בה חזקה להכי. וטעמא דמילתא משום דחזקה איתיה קמן ורובא ליתא קמן ולא אלים כולי האי לבטולי לחזקה לגמרי, אבל רובא דאיתיה קמן כגון חתיכות של צפרדעים ושרצים אם רוב שרצים שורפין ומבטל רובא לחזקה לגמרי, והכי איתא בהאי מסכת לקמן [שם]. ועוד אפילו ניחוש למיעוטא כרבי מאיר אכתי כי הדדי נינהו, ואמאי תיסוק אדעתין דנשרייה. ועוד ניחוש לקולא היכא אשכחן. כתוב שם: עוד, וניחא לן דרבי מאיר אדרבי מאיר לא קשיא גבי אשה דאיסורא לחומרא, וגבי תינוק אפושי טומאה היא ולא מפשינן טומאה. אמר אברהם: היה לו לומר גבי אשה ודאי כיון דכי הדדי נינהו לרבי מאיר אזלינן לחומרא אבל גבי תינוק הוה ליה דבר שאין בו דעת לישאל [דף פ.] וספיקו טהור ואפילו ברשות היחיד. כתוב שם: עוד, ודרבנן אדרבנן נמי לא קשיא, אע"ג דאמרינן גבי תינוק רובא עדיף הני מילי לאפוקי מחזקת טהרה ולעולם אין בו כח להכריע לטומאה דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה והוו להו רובא וחזקה שקולים כי הדדי, ואיתא נמי להאי שמעתא בנדה [דף יח:] בפרק כל היד. אמר אברהם: הכא אמרינן רובא עדיף, וכן אמרו בגמרא [דף פ.], והכא אמר כי הדדי נינהו ולעולם רובא עדיף כדאמרינן לעיל, מיהו כיון דאיכא ברישא גבי אשה חזקה ליבום אע"ג דרובא עדיף חיישינן ולא תנשא כי היכי דחיישינן בתרומה לחזקה דלא שרפינן לה משום רובא. מכל מקום סוגיא דשמעתא דיבמות [דף קיט:] כרבי מאיר אזלא דלרבנן מיעוטא לא סמכינן ליה למידי.
<h2>דף סד.</h2>
במאור דף כז: ד"ה ה"ג. לרי"ף סי' תרנה. כתוב שם: ה"ג כדאיתא ברוב הספרים בשעת קידושין אמר יש לי בנים, בשעת מיתה אמר אין לי בנים בשעת קידושין אמר אין לי בשעת מיתה אמר יש לי אחים וכו' עד סופו, הילכך כי האי גוונא נאמן אף לאסור. כך נראה לי. אמר אברהם: ולזה הפירוש מאי אף דמשמע כמו שהיה נאמן להתיר כך הוא נאמן עכשו אף לאסור והלא אפילו שתק בשעת מיתה נמי לא היתה מותרת, דהא מה לי לשקר לא עקרה לחזקה דילה דקיימא בחזקת איסור. מעתה נאמנותו של עכשיו לא מעלה ולא מוריד. ואנו כבר פירשנו את זה בחבור המחלוקת שהיה בינינו ובין רבי יוסף אבן פלאת ז"ל. וכך פירשנו, כי כל מקום שיש שתי חזקות מכריעות זו את זו הולכין אחר אותה שלפנינו והיא קרובה אלינו יותר כמו שאנו אומרין במסכת נדה [דף טו.] ובמקומות אחרים [כתובות דף טז.] הרי שור שחוט לפניך הרי מקוה חסר לפניך [נדה דף ב:], כלומר מה שלפנינו הוא מוחזק לנו יותר, מעתה חזקת ההיתר בזו קרובה לנו יותר מן החזקה הראשונה שהרי כל שעה בידו להתירה, ואילו לא חזר בו היינו סומכים על חזקת ההיתר ההוא ועכשו שחזר אף הוא נאמן לאסור כי הוא מחזירה לחזקתה הראשונה והיא קרובה לנו יותר מן החזקה האמצעית.
כתוב שם: ומהלכות הרי"ף ז"ל נראה שהלכה כרבי ואינו נאמן לעולם לאסור, דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו [עירובין דף מו:], ולפיכך לא בא להזכיר זו הברייתא מחלוקת רבי ורבי נתן. אמר אברהם: וכן נראה, אלא דקשיא לן כיון דמה לי לשקר כעדים דמי כרבי מאי טעמא אמרינן בעלמא [ב"מ דף פא:] דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן, אטו עדים מי לא מכחשי עדים. ועוד קשיא לן מאי דאמרינן בב"ב [דף קלד.] זה בני נאמן למאי הלכתא לפטור את אשתו מן החליצה ומן היבום ואע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחי, והתם [דף קלה.] אמרינן בההוא דשכיב ואמרי ליה איתתיה למאן ואמר להו חזיא לכהנא רבה, וחשו לה ולא שריוה בלא חליצה, ומדקא שרי לה לכהנא שמע מינה הכי קאמר בנים יש לי, דאי אמרת גרשתיה קאמר היכי שריא לכהנא, וקשיא על מתניתין דהתם וקשיא על דרבי ועל דרבי נתן לפום מאי דפרישנא לרבי נתן שהרי הכל מודים שנאמן להתיר אם לא חזר בו. ויש אומרים דאותו מעשה מוחזק לן באחי הוה ומוחזק לן בלא בני, הילכך כי אמר יש לי בנים דמפיק לו מחזקה לא מהימן אבל בסתם אע"ג דמוחזק לן באחי כי אמר יש לי בנים מהימן ואפילו רבי מודה בזה. וטעם יפה וראוי לסמוך עליו הוא. והשתא איתריצא האי קושיא קמייתא דלא אמרינן מה לי לשקר במקום עדים, דאפילו במקום חזקה לא אמרינן היכא דמפיק לן מחזקה עצמה אלא הכא דמרע ליה מצד אחד. ויש מפרשים חזיא לכהני בתמיה, כלומר למי אתם רוצים להשיאה, לכהן, הלא לכל ישראל מותרת ודי להו שכבר גרשתיה, ובגירושין חוששין לה משום דאית להן קלא אבל בבנים נאמן.
<h2>דף עד.</h2>
במאור דף לא. ד"ה ונחזי. לרי"ף סי' תרע. כתוב שם: ונחזי זוזי ממאן נקט. הרב רבי שלמה ז"ל מפרש אאין מקחו בידו ואתיא שפיר לדידיה ההיא דבבא מציעא [דף ב:], ולאו למימרא דאי ידע מהימן אלא כלומר מאי ולא ידע לא רמי אנפשיה למידכר ולא סמכינן עליה בכי האי גונא דאשתלויי אשתלי ולא ידע. אמר אברהם: עירב הפירושין, כי שנים פנים הם בפירושיהן, ובמסכת קדושין [דף עד.] לא גרסינן ולא ובב"מ [דף ב:] גרסינן ולא דהתם איצטריך, דהכי אקשינן נשאל לקונים עצמן מי נתן המעות שאם יכחישו זה את זה לומר אני נתתי לו המעות ומסרה לי ואתה מחזיק בה בגזלה הרי האחד רמאי ואפילו בשבועות לא יטלו אלא יהא מונח עד שיבא אליהו, ולהכי אמר דנקיט מתרוייהו בבת אחת וכל אחד אומר אני קדמתי ואין כאן רמאי, אימר תרוייהו בהדי הדדי הוו. [והאי] דקאמר ולא ידע אמסקנא דמילתא קאי דאמרינן דליכא מאן דאמר דידע דכל אחד סבור שהוא קודם, ואין כאן רמאי וכבר פירשתיה יפה יפה.
<h2>דף עה:</h2>
במאור דף לא: ד"ה שלש. לרי"ף סי' תרעה. כתוב שם: שלש מחלוקות בדבר וכו', עד וכולא שמעתא בתר טעמיה דרב יוסף גרירא וכולה. אמר אברהם: אין לסמוך על זה הפירוש שכבר נסתלק טעמא של רב יוסף, אבל מכיון שאמרו כהנים כשרים נטמעו בהם ונשאו להם מבנותיהם של כוהנים שאע"פ שהולד חלל ישראל גמור הוא, ואסור בספק ממזרות, והכותים יש בהם ספק ממזרות לפי שאינן בקיאין בתורת גיטין וקידושין, וכל השמועה על זו הדרך.
<h2>דף עו.</h2>
במאור דף לא: ד"ה רב נחמן. לרי"ף סי' תרעה. כתוב שם: אבל אביי דפרכיה לעיל לרב יוסף הוה סבירא ליה שאין בהם ממזר אלא קנסא וגזרה שגזרו עליהם חכמים כו'. אמר אברהם: אין כאן לא קנס ולא פתוי, אבל טעמו של רב יוסף היה משום ממזרים שנטמעו בהם כדאיתא במסקנא, והם היו גירי אמת והיינו ספק ממזרות לרבי אליעזר. מיהו קשיא לן כיון דגרים הוו אמאי אסור בכותית ואפילו תהיה היא ממזרת או הוא ממזר והיא גיורת, והא קיימא לן כרבי יוסי [דף עח:] דאמר קהל גרים לא איקרי קהל, ומשום הכי אמר עשאוהו לכותי כגר לאחר עשרה דורות משום דצניעה ולא ידיעה ככותית ומחלפה בישראלית, ואקשי ליה אביי כיון דתרוייהו כי הדדי נינהו וכותים מקרו ליכא למיגזר בהו, חזרו ופי' טעמו של ר' אליעזר שהספק שלהם מפני שנתערבו בהם בנות ישראל שנשאו לכותים שהיו גירי אריות והיו הבנים ממזרים, ומהם היו שנשאו לישראל כמותן והיו הבנים כשרין, ויש לחוש שמא אחד מהן מן הממזרות ואחד מן הישראליות גמורה, חזר ופירש במסקנא דרבי אליעזר כרבי עקיבא סבירא ליה דכותים גירי אמת הן וכהנים כשרים ובנותיהן נטמעו בהן, אלא שלא היו בקיאין בדקדוקי גיטין וקידושין והיו מקצתן ממזרים ומקצתן ישראלים כשרים או מכהן וכהנת או מכהן וכותית אע"פ שהוא חלל. זהו הפירוש הטוב והישר. ולא כפירוש בעל חיבור זה ולא כפירוש הרב אדוני ז"ל.
במאור דף לא: ד"ה מתני' הנושא. כתוב שם: הנושא כהנת צריך לבדוק אחריה כו', עד יש לומר דכי תנן במתניתין צריך בכל אשה שנינו. אמר אברהם: ואם בכל אדם אפילו בישראל וישראל בכהנת מה יבדוק משום חללות וכי חללות פוסל בו ובזרעו, הלא מקוה טהרה הם לחללות, ואי בממזרות מה מוסיף בלויה וישראלית, הלא לפי הירושלמי [ה"ד] אדרבה פוחת מיבעי ליה שהרי מדבק בשבטו ובמשפחתו, ועוד כי הנוסחא ספרדית וגם הנוסחאות שלנו לוים וישראלים מוסיפים עליהן עוד אחד כתוב בהן אלמא רישא בכהן שנשא כהנת קאמר, ובודאי סיפא דקתני לויים וישראלים מוסיפין וכו' משום ממזרות קאמר, והיא נמי בדקה בדידיה, והכל משום קנס הוא בדידיה שידבק אדם בשבטו ובמשפחתו, [ובין שקרא עליה ערער ובין שלא קרא עליה ערער] התוספת משום קנס, מיהו רישא לא חייב אלא בכהנת וכהן ומשום פסול חללות. וי"ל דפסול ממזרות אעפ"י שקרא עליה ערער ומאי ניהו ערער חד לא צריכי בדיקה דפסול ממזרות קלא אית ליה, כדאיתא בכתובות [דף יד:] מכירין ישראל ממזרים שביניהן וכו', וכל הבדיקה שבודקין לוים וישראל בכהנת אינו אלא קנס והיא נמי בדקה בדידיה והכל קנס. ואם ישאל השואל הלא אמרו אין ערער פחות משנים, הני מילי להוציא אבל לישא בתחלה צריך לבדוק, ואם הערער בשנים מה תועיל לה בדיקתה תרי ותרי נינהו, אלא ודאי ערער חד ולממזרות לא חיישינן. וזה הדרך טוב ויפה.
<h2>דף פ.</h2>
במאור דף כא: ד"ה לא צריכא. לרי"ף סי' תרלח. כתוב שם: לא צריכא דרובה מקדשי והדר מסבלי ומיעוטי מסבלי והדר מקדשי, מהו דתימא ניחוש למיעוטא קמ"ל. פירוש וסמוך מיעוטא לחזקה וכו', עד אלא אמר רבא [יבמות דף קיט:] רישא חזקה ליבום ורובא לשוק וחזקה לא עדיף כרובא סמוך מיעוטא דמפילות לחזקה והוה ליה פלגא ופלגא וכו'. אמר אברהם: ואמאי ס"ד דניחוש למיעוטא אטו כרבי מאיר סבירא לן דניעביד הכא כותיה, ורובא וחזקה הא קיימא לן דרובא עדיף ואפילו לקולא ולא אמרו חכמים מעולם רובא וחזקה כי הדדי נינהו, ואעפ"י שאמר רבי יוחנן [קידושין דף פ.] בענין עיסה אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה, כלומר דקיימא חזקת טהרה דעיסה באפי רובא דתינוקות מטפחין ולא שרפינן לה לאו משום דכי הדדי נינהו דרבנן מטמאין קאמר ומשמע אפילו ברשות הרבים דלא הוי ספק טומאה ותהא טהורה, אלא ודאי טמאה מיהו לא שרפינן לה דמהניא בה חזקה להכי. וטעמא דמילתא משום דחזקה איתיה קמן ורובא ליתא קמן ולא אלים כולי האי לבטולי לחזקה לגמרי, אבל רובא דאיתיה קמן כגון חתיכות של צפרדעים ושרצים אם רוב שרצים שורפין ומבטל רובא לחזקה לגמרי, והכי איתא בהאי מסכת לקמן [שם]. ועוד אפילו ניחוש למיעוטא כרבי מאיר אכתי כי הדדי נינהו, ואמאי תיסוק אדעתין דנשרייה. ועוד ניחוש לקולא היכא אשכחן. כתוב שם: עוד, וניחא לן דרבי מאיר אדרבי מאיר לא קשיא גבי אשה דאיסורא לחומרא, וגבי תינוק אפושי טומאה היא ולא מפשינן טומאה. אמר אברהם: היה לו לומר גבי אשה ודאי כיון דכי הדדי נינהו לרבי מאיר אזלינן לחומרא אבל גבי תינוק הוה ליה דבר שאין בו דעת לישאל [דף פ.] וספיקו טהור ואפילו ברשות היחיד. כתוב שם: עוד, ודרבנן אדרבנן נמי לא קשיא, אע"ג דאמרינן גבי תינוק רובא עדיף הני מילי לאפוקי מחזקת טהרה ולעולם אין בו כח להכריע לטומאה דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה והוו להו רובא וחזקה שקולים כי הדדי, ואיתא נמי להאי שמעתא בנדה [דף יח:] בפרק כל היד. אמר אברהם: הכא אמרינן רובא עדיף, וכן אמרו בגמרא [דף פ.], והכא אמר כי הדדי נינהו ולעולם רובא עדיף כדאמרינן לעיל, מיהו כיון דאיכא ברישא גבי אשה חזקה ליבום אע"ג דרובא עדיף חיישינן ולא תנשא כי היכי דחיישינן בתרומה לחזקה דלא שרפינן לה משום רובא. מכל מקום סוגיא דשמעתא דיבמות [דף קיט:] כרבי מאיר אזלא דלרבנן מיעוטא לא סמכינן ליה למידי.
במאור דף לב. ד"ה אלא איזהו. לרי"ף סי' תרעז. כתוב שם: אלא איזהו חזקה לר"י ששורפין עליה את התרומה וכו'. ואם תאמר מאי שנא יש מפרש האי רובא איתיה קמן והאי רובא ליתיה קמן. ולי נראה דהכא איתא לטומאה בבית שהרי שם שרצים, אבל תנוק אינו ודאי טמא אלא חזקה בלבד, וכן מפורש בירושלמי [ה"י]. אמר אברהם: וכי שרצים הם שם מאי הוי, ושמא החתיכות שבעיסה אינן אלא מן הצפרדעים, אלא מאי אית לך למימר משום דרובא שרצים הם וגבי תנוק נמי רוב תנוקות מטפחין באשפות והם טמאין, אבל הבצק שביד התנוק בודאי הוא נטלה מן העיסה שאין דרך בן דעת לתת עיסה ביד התנוק, ואם ניחוש לאדם גדול בטומאת התינוק נאמר גם כן אדם טמא נכנס לשם ונתנה לו כדאמרינן לגבי קרדום. ומה שכתב בטומאת תינוק משום נשים נדות, להד"ם, בתוספתא [טהרות פ"ג ה"ה] על זה הענין, ר"י הוא דקאמר לה לההוא מילתא ורבנן פליגי עליה, וכבר פירשתי זאת השמועה בסוף מסכת קדושין, ואין להעמידה לא כפירוש טיפוח האשפות ולא כפירוש גיפוף הנשים הנדות אלא בתנוק ודאי טמא, ומחלוקת רבי מאיר ורבנן [טהרות פ"ג מ"ח] בטפוח התנוק בעיסה אם ניחוש לו אם לאו, וכך ביררנו בפירושנו בלא ספק מדברי התוספתא כל עיקר, קרובים דבריו לדברינו כי כל רובא דליתיה קמן כעין חזקה היא.
